ההליך בבית משפט קמא
1. לפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 15.2.11, במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעתו של המשיב נגד המבקשת (להלן: "
הבקשה").
2. במסגרת התביעה שהגיש בבית משפט קמא עתר המשיב לקבלת הסעדים הבאים: ביטול דו"ח חניה שנרשם לו; החזר הסכום שנגבה בגין הדו"ח; וקבלת פיצוי בגין הליך הגבייה שנקטה נגדו המבקשת.
על פי האמור בכתב התביעה, ביום 21.3.04 החנה המשיב את רכבו ברחוב מנשה בן- ישראל בירושלים, וכשחזר לרכב מצא עליו דו"ח חניה בסכום של 100 ש"ח (להלן: "
הדו"ח"). לטענת המשיב, הוא לא חנה במקום שננקב בדו"ח אלא במרחק של 200 מ' משם, ובמקום בו חנה לא היה איסור לחנות. לפיכך, כחודש לאחר מכן פנה המשיב בכתב אל המבקשת, בצירוף צילומים ומסמכים נוספים, בבקשה לבטל את הדו"ח. בעקבות פניה זו התנהלה התכתבות בין המשיב למבקשת, אשר לטענתו לא הניבה תשובה עניינית מהמבקשת. לאחר הפוגה בת מספר שנים, התחדשה ההתכתבות בין המשיב למבקשת בחודש דצמבר 2008 ונמשכה עד לחודש מאי 2010, שאז עוקלו מספר חשבונות בנק של המשיב. בעקבות כך, הגיש המשיב את התביעה לבית משפט קמא ועתר לקבלת הסעדים שצוינו לעיל.
3. בתגובה לתביעה, הגישה המבקשת לבית משפט קמא בקשה לדחיית התביעה על הסף, במסגרתה טענה כי בית משפט קמא נעדר סמכות לדון בביטול קנסות ובהשבתם, שכן - על פי ההלכה הפסוקה - הדבר מצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מקומיים. בהחלטת ביניים, קבע בית המשפט כי שאלת הסמכות תתברר בעת הדיון בתביעה. בעקבות כך הגישה המבקשת כתב הגנה.
4. ביום 15.2.11 התקיים בבית משפט קמא הדיון בתביעה. במסגרת הדיון העידו נציג המבקשת והמשיב. בתום הדיון, ניתן פסק דינו של בית המשפט. בפסק הדין קבע בית המשפט, כי משעה שהעלה המשיב בפני המבקשת טענה עובדתית הנוגעת לשורשו של הדו"ח - כי לא חנה במקום המצוין בדו"ח - היה על המבקשת לברר טענה עובדתית זו בטרם תשיב לו, אך היא לא עשתה כן והסתמכה על האמור בדו"ח. עוד נאמר בפסק הדין, כי משלא קיבל המשיב מענה של ממש לפנייתו, טוב היה עושה לו היה מודיע למבקשת על רצונו להישפט. ואולם, על אף שלא עשה כן שומה היה על המבקשת לראות בפניותיו בכתב של המשיב, בהן חזר וטען שהדו"ח שגוי, כבקשה להישפט ולהודיעו כי עניינו מועבר לבית המשפט (לעניינים מקומיים). בנסיבות העניין סבר בית משפט קמא, כי המשיב זכאי לפיצוי בגין התנהלות המבקשת כלפיו, אותו העמיד על סך של 3,500 ש"ח.
עיקרי טענות הצדדים בבקשה
5. לטענת המבקשת, בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת המשיב, שכן על פי ההלכה הפסוקה ענייני עבירות ועונשים שמקורם בדיני העונשין ובסדר הדין הפלילי, לרבות עבירות על חוקי עזר עירוניים, מקומם להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים ולא בבית המשפט האזרחי. עוד טענה המבקשת, כי תביעתו של המשיב לקבלת פיצוי בגין הליך הגבייה שהתנהל בעניינו טפלה לבקשתו לביטול הדו"ח, שהיא הסעד המרכזי שהתבקש בכתב התביעה. המבקשת הוסיפה וטענה, כי טעה בית משפט קמא בפוסקו למשיב פיצוי בטרם נקבעו על ידו ממצאים בנוגע לתקפות הדו"ח ומבלי שהתייחס כלל לחוקיותו. עוד טענה המבקשת, כי בניגוד לנאמר בפסק הדין, בתשובתה לבקשת המשיב לביטול הדו"ח ניתן לטענותיו מענה לגופו של עניין, לאחר שאלה נבדקו. עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא בקובעו שהיה על המבקשת לראות במשיב כמי שביקש להישפט שעה שזה לא הודיע על רצונו להישפט כנדרש על פי הוראות החוק. עוד טענה המבקשת בהקשר זה, כי אם תתייחס לכל השגה המוגשת על דו"ח כאל בקשה להישפט ותעבירה לבית המשפט לעניינים מקומיים, מבלי שהמשיג ביקש זאת באופן מפורש, ייווצר מצב בו יוזמנו אזרחים לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים (על כל הכרוך בכך: הוצאות נסיעה, הפסד שעות עבודה וכיוצ"ב), וזאת מבלי שביקשו זאת במפורש וייתכן אף שבניגוד לרצונם. בנוסף לכך, הדבר יגרום אף לעומס רב על בתי המשפט. לבסוף טענה המבקשת גם, כי סכום הפיצוי שנפסק הוא מופרז, בייחוד שעה שאין בפסק הדין כל קביעה כי הדו"ח ניתן שלא כדין או כי הליכי הגבייה נעשו שלא כדין.
6. בתגובה שהגיש, שב המשיב על הטענות שהעלה בבית משפט קמא.
דיון והכרעה
7. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב, על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
דין הערעור להתקבל. הטעמים לכך יפורטו להלן.
8. כידוע, תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות הייתה לאפשר דיון מהיר, קצר, פשוט וזול בעניינים בעלי ערך כספי מועט. כפועל יוצא מתכלית זו, קיים שוני בסדרי הדין ובדיני הראיות הנוהגים בבית משפט לתביעות קטנות בהשוואה לבתי המשפט ה"רגילים", וכן נקבע בחוק כי ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות איננו בגדר זכות אלא נדרשת קבלת רשות לערער.
בפסיקה נקבע, כי רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות לא תינתן כדבר שבשגרה, שכן היעתרות לא מבוקרת לבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט לתביעות קטנות עלולה לסכל את תכלית הקמתו, שכן היא תאריך את משך ההתדיינות הכוללת ותייקר את עלותה. עם זאת נקבע, כי כאשר מדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, שאינה דורשת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות, תינתן רשות לערער (ראו: בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08
ארקיע נ' קורח, מיום 3.4.08).
לטעמי, המקרה דנן נופל בגדר החריג הנ"ל ומצדיק מתן רשות ערעור. כאמור, לגוף העניין דין הערעור להתקבל, כפי שיובהר להלן.
9. הצדק עם המבקשת בטענה, כי בית משפט קמא נקלע לכלל טעות משלא קיבל את הבקשה שהגישה לדחיית התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים קבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 הקובע כך:
" (א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם."
דהיינו, סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים היא לדון, בין היתר, בעבירות לפי חוקי עזר, ובכללן עבירות חניה.
סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "
חסד"פ"), שכותרתו "תשלום הקנס" בגין עבירת קנס, קובע כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, הברירה בידו לשלם את הקנס, להגיש בקשה לביטולו, או להודיע שברצונו להישפט על העבירה.